אוצר משפחתי

לפני חג הפסח הצעתי לכם שירות חדש, סדר בזכרונות, שיאפשר לכם לשמור את כל התמונות והסרטונים שלכם בצורה נוחה ונגישה וגם יקדם אתכם בדרך לאלבום הבא שלכם.

עם יציאתי לעצמאות, החגיגה נמשכת.

השבוע יחול יום העצמאות ה-73 למדינה, שההיסטוריה שלה ידועה ומוכרת לכל אחד ואחת מאיתנו. מסיפורי החלוצים שהקימו אותה, דרך סיפורי הגבורה של הנלחמים על תקומתה וגבולותיה ועד ההצלחות של השנים האחרונות בתחומים רבים ומגוונים.

מדינה היא קבוצה של אנשים המחוברים דרך סיפורים היסטוריים משותפים. מדינה זקוקה להנצחה כדי להתקיים כרעיון משותף. כך גם במשפחה, חשוב שנשמור על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, נתעניין מאיפה הגענו, מה הסיפור של האנשים שהביאו אותנו לעולם ושל אלו שהביאו אותם לעולם. לפעמים נצליח לגלות ולפעמים זה יהיה מאוחר מדי, כי חסר לנו מידע וידע, או שאיחרנו את המועד ואין לנו כבר את מי לשאול.

"אמא שלי היתה דבר מיוחד במיוחד. הלכנו לבנק שבועיים לפני שהיא נפטרה ואז פתאום היא מסתכלת עלי ואמרה לי: אבל מה עם הידע? מה עם הידע? ואני הבנתי למה היא מתכוונת. מה עם הידע שלה, הגדולה שלה, הרעיונות שלה, המחשבות שלה? מה, הכל ילך לאיבוד? … אני לא רוצה שזה ייגמר. אני רוצה שזה יישאר".

מתוך ראיון עם תיקי דיין (החל מדקה 7:56), N12, מרץ 2019

במקרה של המשפחה שלי, אני האוצרת שלה

לקראת יום הולדתו ה-50 הכנתי ספר חיים שכאלה. זה היה הרבה לפני שנולדו האלבומים הדיגיטליים וכל הספר כתוב בכתב ידי ומשולבות בו תמונות.

ביום הולדתו ה-70 הפקתי סיור במחוזות ילדותו. ארגנתי מיניבוס, תכננתי את המסלול ויצאנו כל בני המשפחה למסע בירושלים.

כמה חודשים לפני שאבא שלי היה אמור לחגוג 80, החלטתי שהפעם אני מכינה עבורו משהו אחר.

בחרתי ליצור מקום, שיישמרו בו התמונות, הסיפורים, הסרטונים והמתכונים שיש להורים שלי, לאחים שלי ולי.

מכיוון שאלבום לא יכול להכיל את כמות החומרים הזו, בניתי עבור אבא שלי, עבורנו ועבור הדורות הבאים את האוֹצֵר המִשְׁפַּחְתִּי שלנו.

סרקתי את התמונות והמסמכים שהופיעו באלבום חיים שכאלה מיום הולדתו ה-50

הקלדתי את הסיפורים שאני זוכרת ומכירה, שנכתבו כששתי האחיות הגדולות של אבא שלי עוד היו בחיים.

הוספתי את המתכונים למאכלי החגים שנמצאים בעיקר אצל אבא שלי בראש ואף אחד מאיתנו לא יודע להכין אותם.

כמה טוב, שאת החרוסת בפסח אמא שלי מכינה. את המתכון הנהדר שלה הכנתי בפעם הראשונה כשביקרנו את המשפחה שלנו בניו זילנד בפסח, לפני 13 שנה.

במהלך העבודה הצטערתי מאוד, שלא זכיתי להכיר את סבא דוד וסבתא רחל - ההורים של אבא שלי. הם נפטרו לפני שההורים שלי התחתנו. הצטערתי גם שפספסתי את תהליך איסוף החומרים עם סבא אריה וסבתא לילי, ההורים של אמא שלי. אמנם אמא שלי זוכרת ויכולה לספר לי על החיים בתל אביב של שנות החמישים, אבל אין כמו סיפור ממקור ראשון. זו גם חוויה וגם זמן איכות.

בשבוע שעבר ערן נזכר בקציצות תפוחי האדמה שסבתא שלי נהגה להכין לנו. הוא אילתר, כי לא היה לו את המתכון. הקציצות היו מאוד טעימות, אבל לא התקרבו למתכון המקורי של סבתא שלי. הזכרתי לו שהמתכון נמצא בספר המתכונים שהכינה תמר לאורחים שהשתתפו בבת המצווה שלה וגם באתר והוא יכול היה להיכנס אליו אפילו מהטלפון הנייד.

ככל שהשנים עוברות, עוזבים אותנו עוד ועוד בני משפחה ואני תוהה לאן ילך כל הידע של הדורות הקודמים? איפה יישמרו הזכרונות? מי יספר לדורות הבאים את הסיפורים? אם זה לא יהיה כתוב איפשהו זה לא יהיה קיים. ולא, הרשתות החברתיות הן לא המקום. זה לא רכוש שלנו, אנחנו רק משתמשים בפלטפורמה לאחסון המידע וביום אחד הכל יכול להיעלם ולא יישאר לנו כלום.

כאוצרת של המשפחה שלי, היה לי חשוב לתעד את הכל ולדאוג שכל אחד מאיתנו, הילדים והנכדים, יוכל להיכנס מתי ומהיכן שרק ירצה לאוצר המשפחתי, לקרוא את הסיפורים, להיזכר בתמונות הילדות, להכין את המאכלים שמתכוניהם נמצאים בו ולהמשיך ולהוסיף חומרים עם התרחבות המשפחה.

מאילן יוחסין לעץ משפחתי רב מימדי

כשיובל, בתי הבכורה, היתה צריכה לכתוב את עבודת השורשים שלה יצרתי בתכנת CorelDraw את אילן היוחסין של המשפחה שלנו. ארבע שנים אחר כך ולקראת כתיבת עבודת השורשים של תמר, הייתי חלוצה ובניתי את אילן היוחסין שלנו באמצעות גרסת הבטא של MyHeritage, שרק הוקמה.

היה לי מאוד קל לעשות זאת, כי כמעט כל המידע היה ברשותי ואת ההשלמות עשיתי עם ההורים שלי ושל ערן ועם בני המשפחה בארץ ובחו"ל.

היום אילן היוחסין כולל כבר 1,402 אנשים וכמעט מדי יום מתווספות עוד התאמות מאילנות יוחסין אחרים. זה מאגר חשוב וגדול אך חסר.

מאחורי כל שם ותמונה יש ידע וסיפור שחשוב לספר, לכן יצרתי אוֹצֵר מִשְׁפַּחְתִּי - עץ משפחתי רב מימדי שפירותיו הם תמונות, סרטונים וטקסטים שיהיו שמורים באוצר המשפחתי ואינם תלויים בגורם חיצוני.

יש בו מקום לסיפורים כמו באלבום של שבט לוי