בוקר אחד לוקחים לכם הכל

בוקר אחד לוקחים לכם הכל. את החפצים היפים, מכשירי החשמל ושלל המסכים, הסבון, הדאודורנט, מברשת השיניים, מברשת השיער ואפילו את הבגדים. הכל עד לפרט האחרון. וכמובן גם את המכשיר, שהפך להיות חלק מהגוף שלכם - הטלפון הנייד.

לוקחים הכל לשבועיים ובכל ערב אתם יכולים להגיע למכולה שלכם, בה הכל מאוחסן ולקחת פריט אחד בלבד. זה שיעזור לכם להמשיך לתפקד כרגיל עד כמה שניתן.

אין מתנות ואין הנחות. אם אתם רוצים משהו, תצטרכו לעבוד בשביל לקבל אותו - להביא לקוחות לחנות כדי להפתיע את בת הזוג עם בקבוק יין, לסחוב סלים מהאוטו של השכנה בשביל זוג גרביים, לשיר ברחוב כדי להצליח לאכול ארוחה טובה, לנקות את השירותים בבריכה בשביל זוג כפכפים, לנקות לול כדי לקנות מוצרי היגיינה בסופר.

והבגדים? חפשו במכולות האיסוף, ליד הפחים, או שתשתמשו בשקיות שונות ותיצרו בגדים מיוחדים.

אחרי 7 ימים מתחילים להישבר.

מי יחזור לטלפון הנייד ומי יוותר?

מי יגלה שהוא יכול בלי מזרון, מגבת או בגדים ולא יכול לוותר על אהובתו?

מי ייקח את מפתחות הרכב, כדי לחזור ולהיות נייד?

מי לא ייקח כלום וימשיך להסתדר עם מה שיש?

אני הייתי לוקחת בכל יום פריט שיוכל לשמור עלי שפויה - בגד (שניתן לכבס וללבוש שוב), מזרון, סדין נקי (לשינה טובה שתאפשר תפקוד נורמלי), מגבת, סבון, מברשת ומשחת שיניים (בכל זאת היגיינה בסיסית), ספר (כדי להעביר את הזמן).

לא היתה לי שום בעיה לוותר על הטלפון, כי הוא לא חלק מהחיים שלי והחיים הרבה יותר יפים בלעדיו. תאמינו לי, אני ממליצה לכם לנסות.

גם לא היתה לי בעיה לעבוד בכל עבודה כדי להתקיים.

שבועיים עוברים והמכולה חוזרת אליכם.

האם הייתם מחזירים את כל מה שארזתם, או שאולי הייתם מוותרים על חלק מהדברים?

אני הייתי מחזירה, מעבר לדברים בסיסיים, את אלבומי התמונות שלי ואת המזכרות שאני שומרת כבר שנים - מחברת השירים שכתבתי בגיל 18, ברכות מרגשות, ציורים שווים של הילדים שלי, פתקים קטנים מאנשים אהובים.