מלאך למשמרת
באותו הבוקר חזרתי מחדר הכושר והתארגנתי לקראת עוד יום עבודה. די מיהרתי, כי יום שמתחיל בחדר הכושר הוא יום לחוץ ואין לי זמן לשום דבר נוסף, למעט הגעה בזמן לעבודה. באותה תקופה עבדתי בקרית חינוך "דרור" כבר שנה וכמו בכל בוקר, עברתי במזכירות בדרך למשרד שלי. בדרך כלל אני מברכת את כולם בבוקר טוב, מתעדכנת מה עבר על המזכירות מאז שנפרדנו אתמול ואוספת את דברי הדואר שלי. לפעמים מכינה קפה ולפעמים לא. הפעם מהר מאוד קלטתי שהבוקר הוא לא כמו כל הבקרים.
כשנכנסתי למזכירות שמתי לב מיד שמשהו קרה. במקום שמחת חיים, צחוק מתגלגל, חפירות ורעש שמאפיין את החדר הזה בכל יום, היו המון אנשים עטופים בשקט מטריד.
מסביבי התנהלו שיחות בין מחנכי שכבת ז', למירי מנהלת החטיבה ולגלית היועצת. בזווית העין ראיתי את זולי קלר, שהוא אדם מרשים ובעל נוכחות יושב בפנים חתומות ולא מאמין למשמע אוזניו. ניגשתי אליו והבנתי. היה לי ברור שתפילותינו במהלך החג לא נענו וניר כבר איננו.
זולי לא ידע איך להתמודד עם הבשורה הקשה. רק לפני שלושה שבועות התחילו הלימודים ותלמידי שכבת ז' שמגיעים לקרית החינוך העצומה, מכל המושבים בגוש תל מונד והמועצה האזורית "לב השרון", עדיין לא מכירים כל כך אחד את השני. החברים של ניר מכפר הס התקשו לעכל את הידיעה וזולי, מחנך הכיתה, התכונן לשבוע לימודים לצד שיחות ושיתוף רגשות.
בתום השלושים, ישבתי עם רויטל וחנן ההורים של ניר לפגישת עבודה בה הם שיתפו אותי בסיפור המלא:
זה קרה ביום שישי, ערב ראש השנה ובני משפחת ינאי - רויטל וחנן ההורים וליאור, רותם וניר הילדים, היו עסוקים בעניניהם.
ניר, נער צעיר שעדיין לא מלאו לו 13, הצטרף לחבר ויצא לרכיבה על סוס בשדות כפר-הס. הוא לא היה מיומן ברכיבה. מבין בני המשפחה רותם היא הרוכבת המנוסה. ניר רק החל את צעדיו בתחום ומסיבה לא ברורה, נפל מהסוס, נחבט בעוצמה בקרקע ואיבד את ההכרה. הוא פונה לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם.
30 שעות ישבו רויטל, חנן, ליאור ורותם המומים לצידו וכל מה שקיוו היה שניר יתעורר והכל יתברר כטעות. לצערם הרב, הרופאים הודיעו להם שניר במצב של מוות מוחי וביקשו לשקול תרומת איברים על מנת להציל אחרים.
רויטל וחנן חשבו שההחלטות שיצטרכו לקבל תהיינה היכן וכיצד לחגוג את בר המצווה של ניר ואיך לעזור לו להשתלב בחטיבת הביניים בה התחיל ללמוד מספר שבועות לפני כן. הגורל לעומת זאת, זימן להם התלבטות אחרת ולאחר התייעצות משפחתית, הם קיבלו החלטה חשובה ואמיצה - איבריו של ניר נתרמו והצילו את חייהם של 4 חולים וכך הספיד חנן את ניר בלוויה "לפני שתים עשרה שנים ושלושה חודשים ניתנה לנו מתנה נפלאה - קיבלנו מלאך למשמרת".
חודש לאחר הלוויה התגייסו המשפחה, החברים, תושבי המושב והנהלת חטיבת הביניים לתמוך ברצון המשפחה לשמר את זכרו של ניר במהירות. מכיוון שאהב מאוד מחשבים, הצטיין בנושא וראה בו את עתידו היה זה מן הראוי שאהבותיו יבואו לידי ביטוי בהנצחה. כמי שחלק מתפקידה היה תחזוקת אתר האינטרנט של הקריה, הצעתי שניצור אתר אינטרנט שיספר על ניר.
האוֹצֵר המִשְׁפַּחְתִּי התאים בדיוק לרצון המשפחה. חשוב היה להם שידעו שניר היה מוכשר, אהוב, יצירתי, שיכירו את האדם שהיה למרות גילו הצעיר ובנוסף שיהיה מקום בו יוכלו המבקרים באתר להדליק נר לזכרו ולהביע את תחושותיהם.
יחד הרכבנו את האוֹצֵר של ניר:
סיפורים של בני המשפחה והחברים שמתגעגעים מאוד
תמונות נבחרות מילדותו ומהטיולים בארץ ובעולם
אוסף היצירות שהכין וכתב
ואפילו מוזיקה ושירים של דודו טסה, מוניקה סקס, ברי סחרוף ויהודה פוליקר, שאהב במיוחד
כשסיימנו את מלאכת ההרכבה עוד לא חלמתי על האוֹצֵר המִשְׁפַּחְתִּי. היום 18 שנים אחרי, ברור לי שזו הדרך להחזיר את ניר לחיים, לאפשר לבני משפחתו וחבריו להיזכר ברגעים המיוחדים והמשותפים ולשמור להם למשמרת את המלאך שהיה.
מדי שנה, אני נכנסת לאוֹצֵר ומוסיפה את הדברים שכותב חנן האב, בשם כל המשפחה ביום האזכרה.
בנוסף אני קוראת את המילים החמות שכתבו בני משפחה, חברים ואנשים שמעולם לא פגשו את המלאך מכפר הס כמו הילה האחות שנולדה לאחר מותו.
לסיום, אני מדליקה נר לזכרו ונרגשת מאוד לגלות מחדש את המשמעות של האוֹצֵר גם כל כך הרבה שנים אחרי.
