להשלים את החסר

תשעה ימים של הנאה חלפו וביום הלפני אחרון, במסע אל הלא נודע, הגיעה נקודת השיא שלו. זה לא שעד אותו היום לא היו נקודות שיא. ועוד איך היו.

כבר ביום הראשון הצלחנו לראות די מקרוב את הר הגעש טוריאלבה Turrialba מתחיל לעשן. מצד אחד, הפעילות הגעשית לא איפשרה לנו לישון בשטח ושינתה לנו קצת את המסלול. מצד שני הרווחנו חוויה של פעם בחיים.

כשהגענו לפריטה Parrita, פינה קסומה לחופי האוקיינוס השקט, כל מה שרצינו היה להישאר שם כמה שיותר כי אין מקומות כאלו בעולם שבהם הזריחה והשקיעה נראות אותו הדבר.

כשההעפלנו להר הירוק Monte Verde וחופי הים התחלפו בפסגות גבוהות, קרירות ומוריקות והטיול ביערות גשם היה נראה כמו חלום.

כשהר הגעש ארנל Arenal הציץ בכל פעם מזווית אחרת וליווה אותנו בדרכנו חזרה לסאן חוזה San José.

והעצירה הספונטנית למופע מרהיב של טוקנים וקופים, שבזכותו יש לנו תמונות לא מהעולם הזה כולל אחת נדירה של קצאל Quetzal שהיא הציפור הלאומית של גואטמלה.

ובסוף אותו יום נהגנו בחושך, תוך כדי משחק 'אמת ושקר' כדי שנישאר ערניות, לעבר אחד הכפרים המיוחדים שתושביו ארחו אותנו מכל הלב – חואנילמה. כשהתעוררנו בבוקר גילינו שמה שראינו בלילה הוא לא מה שנגלה לפנינו בבוקר.

נקודת השיא שכולנו חיכינו לה היתה נוכחת לאורך כל המסע. גיששנו, ביקשנו, התחננו ואז זה קרה. בשעות הצהריים המאוחרות של היום הלפני אחרון במסע, החנינו את הג'יפים ויצאנו אל הלא נודע. כמעט. אנחנו יודעות מה זאת אומגה, אבל לא ידענו מה אנחנו עומדות לראות.

היה חשש, היתה דריכות ובעיקר ציפיה להתחיל כבר. כולן צלחו את החלק הראשון, אבזור והדרכה, שהיה ארוך, מתיש וחשוב. הליכה קצרה בשטח הביאה אותנו לנקודה הראשונה והתחלנו לעבור בין התחנות. כל אחת מהנשים התמודדה עם האומגה בדרך שלה. אף אחת לא ניסתה לשכנע את הנשים שפחדו ואף אחת לא זלזלה או צחקה על מי שויתרה.

בכל פעם המרחק בין התחנות התארך ואני נהניתי מאוד מהגלישה, מהנופים הפרושים תחתי, מהמרחבים, מהשקט, מהירוק בעיניים ואז... ממש שניה לפני ההגעה לבסיס התחנה השלישית האומגה עוצרת בחוזקה ואני נזרקת קדימה ואחורה. שניות בודדות חולפות ואני מגלה שכתוצאה מהבלימה משקפי המולטיפוקל הצבעוניים והיפים שלי נשברו ונפלו לתהום תחתי. נשארתי עם ידית אחת של המשקפיים בתוך הקסדה ומרגע זה לא ראיתי כלום!

דווקא ביום הזה המדהים, הירוק, העצום אבדה לי הראיה. לא ויתרתי והחלטתי להמשיך. גם על קפיצת הטרזן בתחנה הלפני האחרונה לא ויתרתי. הגעתי עד לסוף המסלול שמחה ומאושרת וגם קצת עצובה כי לא ראיתי והבנתי שעד שנגיע למקום הלינה לא אוכל לראות דבר. המשקפיים הרזרביים שלי נמצאים בתיק שבתוך הג'יפ.

לא נתתי לכלום לקלקל לי את החוויה וגם בלי לראות במאת האחוזים נהניתי. לשמחתי יש תמונות גם מרגע השיא הזה ולמרות שלא ראיתי כלום החושים האחרים שלי עבדו מצויין, הצילומים רק השלימו לי את התמונה.

כשאני מתחילה לעבוד על אלבום, יש לי חומרים ורעיון. הלקוחות שלי יודעים איך נראה אלבום תמונות אבל הם לא יודעים איך יראה האלבום שאעצב עבורם. הם סומכים עלי שאוביל את המסע עד לסיומו המוצלח - אלבום שנוצר עם הרבה מחשבה, יצירה ואהבה. זה שיפתיע, ישמח ויגרום להם לדפדף בו בכל פעם מחדש.

חווית האומגה שלי במסע לקוסטה ריקה לפני ארבע שנים שינתה את הדרך בה אני מסתכלת על החוויות בחיי. מאז אני נהנית מהרגע ומהמקום שבו אני נמצאת ואם משהו משתבש בדרך תמיד יהיה לי אלבום שישלים לי את החסר.