שרה יודעת לספר אותה

"משעמם לי. כמה כבר אפשר לקרוא ספרים ולפתור תשחצים?" היא התלוננה לביתה באחת השבתות אחרי שעברה לכפר הגמלאים ברמת אפעל.

״מה דעתך לכתוב ספר על החיים שלך?״ הבריקה מלכה, הבת הבכורה ועוד באותו הבוקר יצאו השתיים לדרך.

כדי שתוכלנה להשלים את הדרך מבלי ללכת בה לאיבוד הן סימנו ראשית, את התחנות שהיא עברה במסלול שאורך כבר מעל 80 שנה והיוו את ראשי הפרקים של הספר: לפני שנולדה, תקופת הלימודים בבתי הספר היסודיים אליאנס במצרים וביאליק בתל אביב, השירות הצבאי בצה"ל וכמובן מלחמות השחרור וסיני, כיאה למי שגדלה כאן וסיפורה של המדינה נשזר בסיפור חייה.

קצת יותר משנה אחרי, במאי 2018, התחילה לכתוב.

עבור כל אדם, כתיבת סיפור חיים היא תהליך ארוך ולעיתים מתיש ועבור מי שעומדים לצידה שלושה ילדים ושבעה נכדים היה זה גם תהליך מאתגר.

בכל בוקר היא התעוררה בהתרגשות. דפדפה באלבומי התמונות, שחלקן היו בשחור לבן ותוך כדי חזרה לחוויות ולזיכרונות מעברה שנצבעו מחדש.

כל אחת מהתמונות הזכירה לה תקופות שונות בחייה ולכל תקופה, ממש כמו ראשי הפרקים שכתבה, היא הכינה שקית תמונות משלה.

העיסוק היומיומי בכתיבה, גלש לעיתים לשעות הלילה וכדי שלא תפספס אפילו אירוע אחד היא שמה בסלון, במטבח וליד מיטתה פתקים. הכל, על מנת שתוכל לכתוב את הרעיונות שעלו 24 שעות ביממה. כן, גם כשהתעוררה לשם כך מהשינה.

תוך כדי הכתיבה לצד הזיכרונות התגלו גם הקשיים: בני משפחה שיכלו לשפוך קצת אור על העבר ואינם בחיים, תמונות שלא נכתב כלום בגבן ולא ניתן היה לזהות את המצולמים או מתי צולמו ואיך באמת אפשר לבחור מה מהחוויות והסיפורים יופיע בספר.

ושרה, שיודעת לספר אותה, כבר למודת ניסיון. זהו הספר השני שהיא כותבת.

לאט לאט סיגלה לעצמה שיטת עבודה וסדר יום שיאפשר לה לכתוב. כמו בריקוד טנגו עם הכתיבה, היו ימים בהם היא נעה צעד קדימה והיו ימים שהזיכרונות הציפו אותה והיא חזרה שני צעדים לאחור.

היא כתבה על הרגעים המשמחים בילדותה, כמו טיפוח גינת הירק ותיארה את החיים הפשוטים והמצוקה הכלכלית בה חיה משפחתה. כיצד החלה לעבוד בגיל צעיר ואיך לאורך השנים היתה סקרנית מטבעה ותמיד חיפשה לדעת ולהבין יותר מחבריה.

היא העלתה על הכתב את המעבר למגורים במודיעין כשרק הוקמה, כיצד התבססה כלכלית, סייעה לעולים חדשים, השקיעה את זמנה הפנוי בלמידה, השלימה פערים, חיה חיי קהילה עשירים, עסקה בפעילות התנדבותית נרחבת והגדילה את מעגל החברים והחברות.

באחד הימים היא החליטה לקרוא לספר "אלה הם חיי".

לאחר כשנה וחצי של כתיבה הטיוטא הראשונה היתה מוכנה ולתמונה נכנסה עינת, ביתה הצעירה. היא קראה את כל מה שנכתב על ידי אימה והציעה שהן תיפגשנה פנים מול פנים פעם בשבוע, לביצוע שינויים ותיקוני עריכה.

כמו לכולנו, הקורונה שיבשה גם להן את התכניות. עינת לא יכלה להגיע לביקורים בכפר הגימלאים ושרה היתה מנותקת מבני המשפחה והחברים. בסופו של דבר וכדי להתקדם עם ההגהה, בילו עינת ושרה שעות ארוכות בשיחות טלפון ואפילו ב-ZOOM והרוויחו זמן איכות שישאר בליבן לעד.

השבוע, שלוש שנים אחרי שנהגה הרעיון יצא הספר לאור.

לצד סיפורים מרתקים, משעשעים ועצובים מופיעים סרטונים, תמונות ישנות וחדשות וגם הקלטות של שיחות הטלפון בין עינת ושרה.

אלו המילים בהן בחרה שרה שבתאי לסכם את הפרוייקט:

"כשקיבלתי את העותק הראשון של הספר שלי, שמחתי מאוד והתרגשתי.

אני רוצה להודות לך על העבודה המקצועית והמדויקת בעריכת החומרים שקיבלת עבור הכנת אלבום הזיכרונות שלי שהוא מרשים ומרגש.

זה הרגיש עבורי כמו לחיות את חיי פעם נוספת."